להכניס קצת שמיים לחיים שלי / יאיר בן־חיים

אני בוהה בך. הצבע הלבן מתאים לך. אתה משדר ניקיון, משרה  תחושה טובה. קרוב לשעה אני סוקר אותך במבטי, מוקסם ושותק. לא מדובר כאן על נוכחות, היא קיימת. יחד עם זאת, אתה נמצא מולי וכתמיד אתה שותק. מילים זה לא הקטע שלך, אין לך בכלל מושג איך עושים את זה. אתה חרש אילם, ובכל זאת אני טורח לפרוק בפניך את מטעני היומיום. טוב לי שאתה כאן.

תאר לך שתוכל לדבר, שפתאום תקום לתחייה ויהיה לך גוף ופה ושפתיים ולשון. אתה ואני נוכל לנהל שיחות נפש. ואני לא איעלב אם מפעם לפעם תגיד לי לשתוק. אתה הרי מכיר אותי; כשאני מתחיל לדבר, אני לא סותם ת'פה.

לוּ ידעת איך אני משתוקק לשמוע את קולך. גם מילה אחת תספק אותי. תגיד טוב, תגיד רע, תגיד כואב, אוהב. משהו. מה כבר ביקשתי?

ועד שזה יקרה, אם בכלל, קיבלתי החלטה. החלטתי לקחת יוזמה. אני יושב כאן מולך תקופה ארוכה, וכל הזמן הזה חושב מה ניתן לעשות כדי לשבור את המחיצות, לשבור את השתיקה המעיקה שלך. חשבתי על חלון, על מדף, אפילו על דלת אלומיניום מצופה זהב. היום הבזיק במוחי רעיון חדש, מהול בתחושה של כאב. אני עדיין לא נעול עליו סופית, אך כנראה שנאלץ להיפרד. היה לי נעים במחיצתך שנים רבות, אבל כמה עוד אפשר לנהל שיח של חרשים! זה לא יכול להימשך כך!

החיים שלי לא תלויים בך. עבורך זה הסוף, עבורי זאת הזדמנות להכניס קצת שמיים לחיים שלי. לא להאמין, אני מדבר אליך ויודע שאין שמץ של סיכוי שתענה לי. הרי אתה בסך-הכל קיר.